הקורס ‘היסטוריה של החינוך בישראל’ מתחיל למעשה בתיאור תנועת ההשכלה היהודית באירופה וקושר את התפתחות מערכת החינוך העברי ביישוב ובמדינת ישראל לשינויים החברתיים שחלו בקרב הקהילות היהודיות במרכז אירופה ובמזרחה.
לאחר הפרולוג, הפרק השני סוקר את המתחים הפנים-קהילתיים שעוררו רעיונות ההשכלה באירופה ואת ההתפצלויות שחלו בשדה החינוך היהודי בעקבותיהם. בפרק גם מתייחסים לארגונים יהודיים על-קהילתיים שהוקמו על-ידי יהודים אירופאים ופעלו בשדה החינוך באגן הים התיכון, כדוגמת כי”ח – אליאנס (צרפתי), אגודת אחים (בריטי) ועזרה (גרמני).
הפרק השלישי מאיר את התפתחות מערכות החינוך המודרנית ועלייתו של חינוך חילוני כחלק מהתפתחות מדינת הלאום ותנועת הנאורות. הוא עוסק גם במלחמת השפות (1913), בדמותם של המורים העבריים ובחלקם המשמעותי בהחייאת השפה העברית. עוד נידונה בפרק זה שיטת הזרמים בחינוך, שהתבססה ביישוב בשנות העשרים, ומשמעותה ליצירת חיבור הדוק בין פוליטיקה מפלגתית ובין בתי ספר ומוצגים דגמים שונים של מוסדות חינוך מגזריים שהתפתחו באותה העת: חינוך קיבוצי, חינוך חרדי, חינוך עמלני ועוד.
הפרק הרביעי עוסק בשש השנים שבין מלחמת העצמאות וחקיקת חוק חינוך ממלכתי, 1947 – 1953. שנים אלה התאפיינו במאבקים פוליטיים מרים על החינוך בהקשר של קליטת עלייה ומתח חריף בין התומכים בחינוך דתי ובין התומכים בחינוך חילוני. מתוך מאבקים אלה נולדה גישת הממלכתיות ועימה נולד חוק החינוך הממלכתי שמבקש לשאוף לאחדות, אך ללא הצלחה מלאה ביישום.
הפרק החמישי עוסק בתקופה שבין 1953 ועד 1968 ומציג את המתח שבין מגמת האחידות בעת שבה הפערים בקרב האוכלוסייה הולכים וגדלים בעקבות הגירה ומדיניות. בתקופה זו גדל החינוך התיכוני והתבסס. מושם דגש על מרכזיותו של פרופ’ בן-ציון דינור שכיהן בחלק מהתקופה כשר חינוך דומיננטי והיה סמל למעורבותם של חוקרים מהאקדמיה בעיצוב שדה החינוך על חזונו ועל הפרקטיקות הנהוגות בו. שמות נוספים המוזכרים בפרק הם אריה סימון ודינה פייטלזון, חוקרים שמאמריהם השפיעו על דרכי החשיבה של מתכנני מדיניות בהעניקם תשומת לב לשאלת היווצרותם של פערים בחינוך, ובייחוד בקרב אוכלוסיות עולים.
הפרק השישי עוסק בשנים שבין 1969- ל1986 ומתמקד ברפורמת החיטוב, רפורמת האינטגרציה, שהתקבלה ב-1968 בהשפעת מחקרים אמריקאיים בתחום החינוך. במקביל לכך מוצג בפרק זה כיצד החלו מגמות של ביזור סמכויות והענקת משקל גדול יותר לשלטון המקומי בשנות השבעים והשמונים. כן גם מתוארת התפתחותם של בתי ספר ייחודיים באותה התקופה במעמד ‘מוכר שאינו רשמי’ כדרך לחמוק מהחינוך הממלכתי.
הפרק השביעי מתמקד בתקופה שבין 1985 ועד 2005, ועוסק בעיקר בהתפתחויות בתוך משרד החינוך ובאופן בו השפיעו על שדה החינוך: המשך מגמות הביזור, כניסה של גישות ניהוליות יותר, המשך הדומיננטיות של ההשפעה האמריקאית ועוד. שאלות מרכזיות נוספות נגעו לאופן שבו יש לשלב מהגרים / עולים, לאור ניסיונות העבר ועם הגעת גל ההגירה המשמעותי מברית המועצות לשעבר. דמויות המוזכרות בו: ד”ר שמעון שושני, ד”ר אליעזר שמואלי, יצחק נבון, פרופ’ דוד גורדון.
שני פרקים נפרדים מציגים מבטי-על הבוחנים את מסלולי ההתפתחות של החינוך החרדי ושל החינוך הערבי בישראל לאור סוגיות של שימור ושינוי, אי-שוויון והשתלבות במדינה. האפילוג מזכיר את דו”ח ועדת דוברת ומבקש לסכם את הקורס ולתהות על מגמות ההמשך במערכת החינוך הישראלית.
היסטוריון ומרצה ביחידות קרן מנדל, עוסק בהיסטוריה של החינוך בישראל ומומחה לחברה החרדית. לימד במחלקה למדע המדינה ומדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ומכהן כיו”ר חברת “אגורא – מדיניות” המייעצת למשרדי ממשלה וקובעי מדיניות.
פרופסור אמריטוס לתולדות החינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. במהלך כהונתו היה ראש המגמה לתכנון לימודים, ראש ההתמחות בחינוך דמוקרטי, ראש החוג למדיניות ומנהל החינוך, מופקד הקתדרה לחינוך יהודי וראש בית הספר.
מכהן כיועץ המדעי של הארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטה, נשיא האגודה הישראלית לחקר תולדות החינוך ועורך כתב העת הבין-אוניברסיטאי בתחום זה, “דור לדור”.משנת 2011 מלמד בחוג לחינוך במכללה האקדמית תל-חי. בשנים 2022-2019 שימש כראש התוכנית לתואר שני בחינוך במכללה.תחומי מחקרו הם ההיסטוריה של החינוך בארץ ישראל, שילוב מחקר היסטורי עם קביעת מדיניות חינוכית עכשווית, חינוך קיבוצי וחינוך בלתי פורמלי.
